החלטה בתיק עת"א 54706-05-11

1.         עניינה של עתירה זו בקשת העותר, לאפשר לו להתראיין לכתבה בערוץ 10 בטלוויזיה, על ידי הכתבת הגב' שלי טפירו, על מנת שיגולל בפניה הן טענותיו לגבי הרשעתו בתפ"ח 22918-02-10 שם זוכה מניסיון רצח, אך הורשע בהחזקת נשק וקשירת קשר לביצוע פשע והן טענותיו באשר להתנהלות מפקד כלא "השרון".

העותר מרצה 6 שנות מאסר בכלא "השרון" החל מיום 26.1.2010 בגין הרשעתו בעבירות של קשירת קשר לפשע, נשיאת והחזקת נשק והחזקת נכס חשוד כגנוב.

2.         העותר טוען כי פנה למפקד האגף בו הוא כלוא, בבקשה לקיים ראיון, אך בקשתו נדחתה. גם פניית הגב' טפירו, למשיבים או מי מהם, סורבה. נטען כי מדובר בסירוב שיטתי, בלא כל נימוק, אשר פוגע בחופש הביטוי, שאינו מתבטל בין חומות הכלא, וכי הצורך של העותר בראיון מתעצם נוכח מכתב שנשלח על ידי אייל בליסה לבית המשפט, ממנו עולה כי לעותר אין קשר לקשירת הקשר לרצח.

עוד מבקש העותר להתראיין אודות התנהלות מפקד בית הסוהר בו הוא כלוא.

3.         המשיב מתנגד לבקשה, ומבסס התנגדותו על פקודת הנציבות 04.42.01 שכותרתה "ראיונות אסירים לכלי התקשורת" הקובעת כללים לפיהם נבחנות בקשות שונות של אסירים להתראיין לאמצעי התקשורת.

המשיב מנמק סירובו גם לאור נתוניו האישיים של העותר הכוללים מעורבות עמוקה בפלילים, התנהגותו השלילית במהלך מאסרו ושורה של עבירות משמעת בגינן נשפט משמעתית, וחשש לפגיעה ממשית בסדר והמשמעת בין כתלי הכלא ומחוץ לו, אם במהלך הראיון יועברו מסרים על ידי העותר לאחרים. בנוסף מפנה המשיב למידע חסוי המיוחס לעותר, בדבר כוונות לפגוע בו, כמו גם כוונת העותר לפגוע באחרים.

משכך, טוען המשיב, היות וההחלטה לסרב לאפשר לעותר להתראיין, עומדת במבחני סבירות ומידתיות לשם שמירה על איזון שבין הגנה על חופש הביטוי של האסיר, ושמירה על שלום הציבור, אין מקום להתערב בה.

4.         הדיון ביום 4.10.2011 התקיים כאשר העותר מיוצג ע"י עו"ד איתן סבג, ממשרדו של עו"ד אבי עמירם. ב"כ המשיב הציג במסמך כתוב כחוות דעת את עמדת משטרת ישראל המתנגדת לקיום הראיון. ב"כ העותר התנגד להגשת המידע המודיעיני החסוי, עליו סומכת, בין היתר, משטרת ישראל את התנגדותה. ב"כ המשיב הפנה את תשומת ליבי לחוו"ד שב"ס ומשטרת ישראל באשר להתנהלות העותר בין כתלי הכלא וללשון פקודת הנציבות. בתגובה, השיב ב"כ העותר כי התנהגותו של העותר בין כתליי הכלא, איננה רלבנטית לעתירה ואיננה מצדיקה שלילת זכותו של העותר לחופש ביטוי, ויש בכך כפל ענישה, הן ענישה משמעתית והן שלילת זכויות יסוד. לטענתו, לא נעשה ניסיון של שב"ס להוכיח חשש לפגיעה ממשית במשמעת. עוד טען, כי ההחלטה שניתנה בעת"א 6810-05-11 בעניין כמאל סביחי על ידי כב' השופט רון שפירא (ביהמ"ש המחוזי חיפה) איננה רלבנטית לעתירה זו. לטענתו, מאחר והעותר זוכה מעבירה של ניסיון לרצח, "אין קורבן ואין מתלונן", החלטת הרשות היא בלתי סבירה, ומחייבת התערבות בית המשפט. ב"כ העותר הפנה לפסיקה ביחס למימוש זכותו של העותר לחופש ביטוי ואף הסכים, כי הראיון לא יתייחס להתנהלותו של שב"ס, וטענותיו כנגד מפקד הכלא בו הוא כלוא.

5.         סוגיית ראיונות אסיר בכלי התקשורת מוסדרת בפקודת נציבות 04.42.01 (להלן: "הפקנ"צ"), אשר קובעת בסעיף 1 כי הגם שחופש הביטוי הינו אחד מחירויות היסוד של אדם בישראל, ניתן להטיל מגבלות על חופש הביטוי של אסיר, לשם ניהול תקין של בתי הסוהר, שמירה על שלום אסירים ואנשי סגל ומניעת פגיעה בביטחון המדינה ושלום הציבור. לאסיר אסור להתראיין אלא אם קיבל אישור בכתב מאת דובר שב"ס. סעיף 3 לפקנ"צ קובע כי לאחר שתוגש בקשה מתאימה באמצעות מפקד הכלא, הוא יחווה דעתו תוך התייחסות להתנהגות האסיר, ובחינת הסיכון הקיים במתן היתר לביצוע הראיון להפרת הביטחון, הסדר והמשמעת בין כתלי הכלא. בנוסף יישקל הסיכון לשלום האסיר עצמו, אסירים או סוהרים או פגיעה בשלום הציבור.

מפקד הכלא חיווה דעתו באשר לבקשת העותר, ובקשת העותר נדחתה מן הנימוקים שפורטו בתגובת המשיב בכתב ובמהלך הדיון בפני.

לאחר שבחנתי עתירת העותר, נימוקי הסירוב וכל המסמכים שהונחו בפני, הגעתי למסקנה כי החלטת המשיב שלא לאפשר את קיום הראיון, היא החלטה סבירה, ואין להתערב בה.

6.                  על זכותו של אסיר לחופש הביטוי עמדתי בהרחבה לאחרונה בהחלטתי בעניין פרנסואה אבוטבול (עת"א (מרכז) 50169-12-10) שם סקרתי את ההלכה, ואיני מוצאת לנכון להרחיב שוב בעניין זה.

אני מסכימה עם דעתו של כב' השופט שפירא כפי שהובעה בעת"א 6810-05-11 שם קבע בית המשפט כי זכויותיו של אסיר מוגבלות הן, מעצם היותו אסיר כלוא בין כתלי בית הסוהר, ואין בסירוב הרשות לאפשר לו להתראיין בכלי התקשורת, כדי לשלול ממנו את זכות חופש הביטוי. אסיר יכול לממש זכות זו, ועומדת לו הזכות להביע טיעוניו באמצעות באי כוחו המייצגים אותו, ואין לאפשר לכל אסיר, בכל מצב, לתת דרור לדעותיו, הגיגיו וטיעוניו אל מול מצלמות הטלויזיה.

עמדת המשיב בענייננו, מוצדקת היא. יש ממש בנימוקים שהוצגו להצדקת הפגיעה בחופש הביטוי של העותר במקרה זה. בשל סירובו של ב"כ העותר להגשת החומר החסוי, לא ניתנה לי ההזדמנות לעיין ולבחון מהותם של המידעים, משכך במקרה זה עומדת לה חזקת התקינות המנהלית לפיה חוות הדעת של המשיב, כרשות מנהלית מבוססת כדבעי על מידעים חסויים, אמינים.

7.         מדובר בעותר שזהו מאסרו העשירי. הוא מזוהה עם ארגון פשע, והחשש כי במהלך הראיון יעביר מסרים לעבריינים אחרים, שיעלו כדי סיכון ופגיעה בשלום הציבור, הוא כזה שלא ניתן להתעלם ממנו. איני יכולה להתעלם מהחשש שהצפת נושא גזר הדין בגינו מרצה העותר מאסר, יעורר מחדש כוונות פגיעה בו ובאחרים. בנוסף, התנהגותו השלילית בין כתליי הכלא, והעבירות המשמעתיות שנרשמו לחובתו.

זאת ועוד, איני סבורה כי ראיון לערוץ טלוויזיה הוא המקום לשטוח טענות ותלונות כנגד מפקד מתקן כליאה, שכן מתן במה להעלאת טענות והטחת ביקורת, אם וככל שהיא מוצדקת, תעורר מעבר לסיכון בשילהוב הרוחות בית הסוהר, גם הפרות סדר ומשמעת, ופגיעה בכבוד האדם.

פתוחה בפני העותר הדרך לשטוח טענותיו כנגד מפקד הכלא בצינורות המקובלים, אם באמצעות הגורם המוסמך בנציבות שירות בתי הסוהר או באמצעות מבקר המשרד לביטחון פנים.

8.         כל בקשה להתרת ראיונות לכלי התקשורת נבחנת לגופה.

סיכומו של דבר, העתירה נדחית.